<h1>ארחות חיים הלכ' קדושין סימן כ"א</h1>
<h2>דף ג.</h2>
כתב הר"ף ז"ל עכשו נהגו העולם לישא אשה בכל שעה לפי שאין לנו בתי דינין קבועין. ומנהגנו עכשיו לעשות נשואי הבתולות בששי בשבת לפי שאין לנו עכשו טענת בתולים להשכים לב"ד לפי שאין בין האירוסין והנשואין כלום. והמנהג על דרך הירושלמי דאמר קדשה בחופה לית לן בה ואם ירבו הימים בין הקדושין לשעת הנשואין נהגו לקדש שנייה כדי שיראו החופה עם הקדושין. וי"א שמברכין שם פעם אחרת ברכת אירוסין. וי"א שאין לברך פעם אחרת כי היא באמת ברכה לבטלה וכן השיב הרשב"א ז"ל לר' משה בר' אבא מרי ז"ל וז"ל כי המקדש על ידי שליח אינו חוזר ומברך אם יקדשנה פעם אחרת. ואם בירך הרי זו ברכה לבטלה וזה ברור ע"כ. ויש נוהגין לברך בורא פרי הגפן כתקנה בברכת אירוסין ומברכין הכי בא"י וכו' וכן נוהגין בכמה מקומות אפי' קדשה הוא בעצמו מקודם לכן.
<h2>דף ז:</h2>
נוסח ברכת אלמון ואלמנה. בא"י אמ"ה בפה"ג. בא"י אמ"ה המעטירכם עטרת שמחה כעטרת בועז בבית לחם אשר ברכו אותו כל קהל ישראל והעדים העידו עליו עדות נאמנה ככתוב ויאמרו כל העם אשר בשער וגו' בא"י מצליח איש ואשה. והמנהג עכשו לברך להם ז' ברכות אפי' לאלמון שנשא אלמנה. וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל שלא הביא כלל נוסח ברכה זו. והרשב"א ז"ל כתב בתשובה זו לא שמעתי מעולם ולא ראיתי לאחד מן המחברים שכתב כן ומוגשים כל יום בארצנו לפני הגדולים אשר היו לפנינו. שמברכין להם שבע ברכות. ולא שמעתי מי שמיחה בדבר כלל. ואין מניחין פשטן של דברי הגמרא ומעשים בכל יום ותופשין דברים שלא ידענו להם שורש וענף ולא נודע מי בעל דברים אלו. עכ"ל.
וכתב הרמנ"ע אדם שקדש ארוסתו על ידי שליח אין לו לקדש אותה פעם אחרת בשעת חופה כדי שלא להוציא לעז על קדושין ראשונים ואתי למשרי אשת איש לעלמא שהעולם יסברו שקדושין על ידי שליח אינן כלום. והגיה עליו הר"ף ז"ל מיהו היכא דקידושין ראשונים היו בלא מנין [עשרה] יכול לקדש פעם אחרת בשעת נשואין כדי לברך ברכת אירוסין בעשרה. עכ"ל.
ומברכין ברכת נשואין בבית נשואין ואם לא ברכו ברכת נשואין אסורה לבעלה כנדה. ומסדרין אותו על הכוס כסדר הזה. בא"י אמ"ה בפ"ה. בא"י אמ"ה שהכל ברא לכבודו. בא"י אמ"ה יוצר האדם. בא"י אמ"ה אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בנין עדי עד בא"י יוצר האדם. שוש תשיש ותגל עקרה בקבוץ בניה לתוכה בשמחה בא"י משמח ציון בבניה. שמח תשמח רעים [ה]אהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם בא"י משמח חתן וכלה. בא"י אמ"ה אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה ורינה ודיצה [וחדוה] אהבה ואחוה שלום ורעות מהרה י"י אלהינו ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלם קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול מצהלות חופות חתנים ממשתה ונערים מנגינתם בא"י משמח חתן עם הכלה. והם שבע ברכות עם ברכת היין. ושמענו בשם הגאונים ז"ל שהיו מברכין ברכת חתנים לעולם על ההדס ואז באמת הם שבעה.
כתב הרשב"א ז"ל בתשובה שני חתנים בבית אחד מברך ברכת חתנים לשתיהם כשתי חבורות שאוכלות זו לעצמה וזו לעצמה שאחד מברך לשתיהן כל זמן שרואין אלו את אלו. ע"כ. כתב רב נטרונאי גאון ז"ל ולענין לברך ברכת אירוסין ונשואין על כוס אחד אם אין לו יין מצוי כל כך אפשר לעשות כן. והמנהג ברוב המקומות לעשות כן ואפילו יש להן יין הרבה.
ואמרו ז"ל מברכין ברכת אירוסין בבית האירוסין וברכת הנשואין בבית הנשואין והכי נהוג רוב עלמא. מיהו מנהג נרבונא לברך הכל בבית האירוסין והטעם שלא אמרו לברך כל אחת בפני עצמה אלא בזמן רבותינו ע"ה שהיו מקדשין מיד ששדכו ואין נושאין עד אחר זמן רב הילכך לא היו מברכין בשעת אירוסין אבל אנחנו שמקדשין ונושאין בבית אחת מברכין כל הברכות יחד (כאע"ג) [ואע"ג] דהדר מכניסין לחופה בבית הנשואין מ"מ בבית האירוסין אתחלתא דמילתא היא וכחופה דמי ולכך נהגו לשום הסודר על ראש החתן והכלה כמו שכתבנו וזו היא החופה. ומעשה בחתן שעשה אירוסין ונשואין ביחד ובירך ברכת אירוסין ושתה והביאו לו כוס אחר לברכת נשואין ושכח ולא בירך בפ"ה והחזירו הר"ש ז"ל ושאלנו לו [למה] לא יצא בברכת היין של אירוסין הואיל ולא בירך בנתים על הגפן כמו בסעודה והשיב דשאני סעודה דקביע סעודתיה ועוד שבע ברכות לא יהיו אלא שית. עכ"ל.
כתב הרמב"ם ז"ל [פ"ג מה"א ה' כ"ג] שאם קדש ולא בירך שלא יברך (על) אחר הקדושין שזו ברכה לבטלה מה שנעשה כבר נעשה. והר"י מקורביל ז"ל כתב שאין לו לברך עד אחר הקדושין שמא יחזרו בהם. וברכה זו פוטרת החתן מלברך לקדש. והר"ף ז"ל כתב כי רבינו יחיאל היה מנהיג את החתן לברך לקדש על פי הירושלמי דברכות ע"כ ועכשו נהגו שלא לברך עד אחר הקידושין וטעם הדבר שאלו היה החתן מקדש מברך אותה היה דין שיברך אותה קודם שיקדש אבל מאחר שלא נהגו לברך אותה החתן עצמו כדי שלא לבייש שאינו בקי בה ומברך אותה אחר בשבילו אין האחר מברך עד אחר הקדושין דילמא הדרי בהו ויבוא לידי ברכה לבטלה. ונהגו להסדיר ברכה זו על היין או על השכר. וכתב רב אחא ז"ל שאין מברכין ברכה זו אלא בעשרה והרמב"ם ז"ל כתב שאין לברכה זו צריכין עשרה. וכן נמי פסק הרמב"ן בשם הר' שמואל הנגיד ז"ל. ונותנין לשתות לחתן ולכלה. היו איסטניסים כתב הר"ש שנותנין לתינוק לשתות.
תשובה לגאון אשה שגרשה בעלה והחזירה לאלתר או לאחר כמה ימים צריך לברך ברכת אירוסין ולקדשה אבל שבע ברכות לא צריכה אלא בזמן דבתולה היא עדין וגרשה מן האירוסין ואהדרה ונסבה דאז מברכין שבע ברכות ע"כ. והריא"ף ז"ל השיב על זה איני יודע איזה גאון אמר דבר זה אם צריך לאירוסין צריך לנשואין [ואם איני צריך לברכת נשואין] למה צריך לברכת אירוסין דבר זה אינו נכון שכיון שנשואין הראשונים נעקרו לגמרי הוו נשואין בתראי נשואין גמורין כדמעיקרא וצריך אירוסין ונשואין עכ"ל.
קודם הקדושין צריך לברך ברכת אירוסין. וזאת נוסחתה. בא"י אמ"ה אקב"ו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות. על ידי חופה וקדושין בא"י מקדש ישראל על ידי חופה וקדושין. וי"א על ידי חופה בקידושין. פי' שנעשו כבר. ויש אומרים דאין לחתום על ידי חופה וקדושין אלא מקדש ישראל בלבד דבלאו הכי מקודשין הם לכך היה רגיל ר' לחתום מקדש ישראל ותו לא. [וכן נמי כתב הריא"ף והרמב"ם ז"ל וכן המנהג בכל גלילות קטלוניא] וכן נמי כתב ר' האיי גאון ז"ל וז"ל גמרא היא בהדיא מקדש ישראל. וכן חותמין בשתי ישיבות מימי חכמים הראשונים עד עכשו ותוספתא זו שאתם מוסיפין גריעותא היא שאין קדושת ישראל תלויה בכך וראוי לכם לחזור להלכה ולמנהגנו בהסכמת הכל. עכ"ל וכן נמי כתב הרמב"ן ז"ל. והרשב"א ז"ל כתב ומצאתי בהלכות רבינו הגדול פי' הריא"ף ז"ל בא"י מקדש ישראל על ידי חופה וקדושין. ובכתב ידו נמחק על ידי חופה וקדושין וכן עיקר. עכ"ל.
ומה שאנו אומרים בברכת האירוסין ואסר לנו את הארוסות מדרבנן שגזרו על ייחוד דפנויה ואף את הארוסה לא התירו עד שתכנס לחופה (או) [גם] יברכו להם ברכת נשואין שכך אמרו כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. ודבר שאינו אלא מדבריהם נוכל לברך כמו שמברכין על מקרא מגלה ועל נר חנוכה שאינן אלא מדבריהם. ופי' והתיר לנו את הנשואות ר"ל הנשואות על ידי חופה וקדושין. וכת' הב' העיטור ז"ל שעל ידי חופה בקדושין י"ל לפי שהקדושין קודמין ופי' על ידי חופה בקדושין שנעשו כבר.
יש שואלין על מטבע זה של ברכת אירוסין היאך מצינו שמברך על איסור והלא אין אנו אומרים אסר לנו את החמץ או החלב והדם ונ"ל דכיון דארוסה אסורה לכולי עלמא שמא יהיה סבור הארוס שתהיה אשתו גמורה להיות מעכשו עליו מצות פריה ורביה ולכך הודיעו בברכה זו הקדושה הגדולה שקדשנו השם בה והפרישנו שאפילו ארוסתינו אסורה לנו עד אחר כניסה לחופה ומיהו משעת אירוסין מיד קדשנו על העריות שהיא אסורה בקרוביו והוא אסור בקרובותיה ובשאר מצות וכיון דאמרינן אקב"ו סגי לן דלשון קדושה הוא לשון פרישות והבדלה כמו קדושים תהיו כלומר קדש עצמך במותר לך. ומצאו חכמים סמך גדול על זה מן התורה שנתנה חלוק בין ארוסה ונשואה לענין דינם דארוסה בסקילה ונשואה בחנק נמצא שאין דינם שוה לכל דבר רק לאיסור.
ולברכת נשואין צריכין עשרה וחתנים מן המנין. וצריך החתן לענות אמן אחר כל ברכה שמברכין לו. ושבע ברכות אלו כנגד שבע חופות שעשה הקב"ה לאדם הראשון בגן עדן. ומביאין החתן והכלה בהלולין על כן נקרא הילולא כתוב בפירקי דר' אליעזר החתן דומה למלך מה המלך הכל מקלסין אותו כך החתן. מה המלך אינו יוצא לשוק לבדו כך החתן. מה המלך שמחה ומשתה לפניו כך החתן כל שבעת ימי המשתה. מה המלך לובש בגדי כבוד כך החתן. מה המלך מאירות פניו כאור החמה כך החתן פניו מאירות שנא' והוא כחתן יוצא מחופתו ע"כ על כן נהגו בכל מקומותינו שעומדין העם על רגליהם בשעה שהוא מהלך בדרך וכשמברכין לו ברכת אירוסין ונשואין וכשעולה לקרות בתורה ועולין עמו אוהביו ומיודעיו והכל לפי המנהג. ואמרו ז"ל כל הנושא אשה כאלו עמד ביום מתן תורה שכך שנינו כל השרוי בלא אשה כאלו שרוי בלא תורה. שנא' האם אין עזרתי בי ותושיה נדחה ממני. ועוד שאינו עוסק בפריה ורביה ואין לו בנים שיעסקו בתורה וביו' שקבלו את התורה היו כולן חתנים וקבלו התורה שנקראת כלה. והקב"ה ומשה היו שושבינין ובתרגום של ארעא דישראל אומר בענין אחר מלאכיא שושבין. ומשה מנגן על כן נהגו להיות לכל חתן שושבינין זקנים חכמים. ונהגו ג"כ להדליק לפניהם כשיצאו מבית הכנסת ארבע נרות כנגד החתן והכלה והשושבינין וכל זה להרבות בשמחה. גם נהגו בהרבה מקומות בשעת ברכת אירוסין ונשואין להשים מפה לבנה על גבי מפה שחורה על ראש שניהם זכר לאבילות ירושלם כדכתיב אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי.
מעשה אירע במונפשליר בחתן אחד שנשא אשה ביום ד' דשבת ויום ו' אחריו היה שבועות והלך מעוטף בשני הימים י"ט ושבת אבל לא עלה לקרות בתורה. ולא ברכו שבעה ברכות אלא בשבת. ובשנת נ"ה לפרט אירע כמו כן בעיר אוניון כך והלך בשני הימים מעוטף בבית הכנסת והסכימו חכמי העיר לברך בשני הימים שבע ברכות דשניהם פנים חדשות והעידו כי כן (כן) [נהגו] בנרבונה.
ומצוה לשמח החתן בכל מיני שמחות וכל המשמחו זוכה בחמש קולות שנאמר קול ששון קול שמחה וגו' וכל שאינו משמחו עובר עליהן.
וסדר הברכות שתקנו ז"ל על עסקי הזיווג אינן רק מאשר יצר ואילך. שאותה הברכה מתחלת לדבר בשניהם. אשר יצר מדבר על הזכר והתקין לו ממנו בנין עדי עד מדבר על הנקבה כמו שכתוב ויקח אחת מצלעותיו ופי' בנין עדי עד בנין נוהג לדורות וקורא אותו בנין על שם ויבן י"י אלהים את הצלע. שוש תשיש תקנוה ז"ל לפי שאנו צריכים להיות מעלים ירושלם על ראש שמחתינו. כמו שכתוב תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי וגו'. שמח תשמח ברכה לחתן ולכלה שהם רעים אהובים ואנו מתפללין לשם שישמחם כמו ששמח אדם הראשון ששמחו בגן עדן והראהו הטוב הצפון לו בגן עדן מקדם כמו שכתוב ויטע י"י אלהים גן בעדן מקדם. אשר ברא ששון ושמחה לשם כל ישראל תקנוה. ולפי שהסדר מתחיל (אשר) [מאשר] יצר פותחין בה בברוך וחתם בברוך כדרך כל ברכה של ראשי סדרי ברכות ושוש תשיש ושמח תשמח מפני שהם ברכות הסמוכות לחברתה לא פתח בה בברוך כסדר כל הברכות הסמוכות. שהראשונה פותחת בברוך וכן הוא בברכות י"ח ובברכת המזון. ואשר ברא פותחין בה בברוך וחותמין בברוך לפי שמברכין אותה בפני עצמה כי ליכא פנים חדשות. והיינו דאיצטרך לחזור בה ענין ירושלם ומענין שאר ברכות (אלא) [אבל] שהכל ברא לכבודו אינו מן הסדר אלא שתקנוה ז"ל לאסיפת העם הנאספין לגמול חסד של מקום שגמל לאדם הראשון שנעשה שושבינו ונתעסק בו. והיה בדין לברך אותה בשעת האסיפה אבל אחר שיש כוס ראוי להסדירן על הכוס כמו שעושין לברכת האור, ולבשמים במוצאי שבת. ולפי שהיא מטבע קצר וכולה הודאה אחת היא לא חתימי ביה בברוך. וכן יוצר האדם שתקנוה ז"ל ליצירה ראשונה של אדם הראשון אינה מסדר ברכת הזווג שהרי עדין באותה יצירה לא נבראת הנקבה. ומתוך שאנו מברכין על היצירה השניה שבה היתה יצירת הנקבה והיא אשר יצר את האדם בצלמו תקנו לברך אף על הראשונה שהיא היתה העיקר. ופי' יוצר האדם בעבור המחשבה. ואשר יצר את האדם בצלמו להבין ולהשכיל. בצלם דמות תבניתו פי' שנתן לו ממשלה דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע. והתקין לו ממנו בנין עדי עד פי' הנפש השכלית שנחצבת מגלגל תשיעי ועומדת לעד בקיומה שלא תכלה. וי"מ והתקין לו ממנו בנין עדי עד. על חוה כי מאיש לוקחה זאת. וממנו שב אל האדם. פי' מגופו ומצלעותיו. ומה שאנו חותמין תחלה משמח חתן וכלה ולבסוף משמח החתן עם הכלה. לפי שבתחלה אנו מתפללין בעד החתן והכלה שישמחם השם כל ימיהם ויצליחם בעושר ונכסים וכבוד לפיכך אין לשון עם נופל בה שמלת עם מורה דבוק כמו שמחת איש עם אשתו בהיותם לבשר אחד. וחותמין בה משמח חתן וכלה שמורה בה שמחת הצלחה בעושר ונכסים או זה עם זה או זה בלא זה. אשר ברא ששון ושמחה פי' ה"ר יהודה ב"ר יקר ז"ל אגב דשייכא בריאה בחתן וכלה אמר לשון בריאה לששון ולשמחה והם נהרות של מעלה כדאמרינן בהיכלות. ונהרי שמחה ונהרי ששון משתפכין ויוצאין מלפני כסא הכבוד ונהרות אלו לשמח בריאה של חתן וכלה. עכ"ל. ובברכת אשר ברא חותמין בה משמח חתן עם הכלה שאנו מברכין השם אשר ברא שמחת חתן וכלה על ידי חתונתם ולפיכך ראוי לחתום בה בלשון עם שר"ל שישמחם על ידי חתונתם שמחת איש ואשתו בדבוק והוא מענין שאר כל הברכות. מעין שהכל ברא כי שהכל ברא יש בה רמז שלא יעשה זווג כי אם לקיום המין לכבוד השם וזהו אשר ברא ששון ושמחה ר"ל לכבודו כי כבוד השם בשמחת הנפש כדי שתהיה מוכנת לקבל מהודו כי היגון סותם מקורי הנפש והיא מחיצה מפסקת בינה לבין אלהיה שאין ראוי לאדם שיכעוס רק שיקבל גזירות השם מאהבה שכל מי שנותן מחשבת היגון בלבו קרוב לכפור בשם ית' הלא תראה שאין השכינה שורה לא מתוך עצבות אלא מתוך דבר שמחה וזהו כבודו ית'. ואחר כך חתן וכלה כנגד יצירת אדם וחוה. ואחר כך גילה ורנה כנגד רני עקרה היא ירושלם. וזהו שוש תשיש. ואחר כך שלום ורעות כנגד שמח תשמח רעים. והוא על דרך הפסוק למען אחי וריעי אדברה נא שלום בך. פי' בסבת רעים אהובים שהם מזדווגים אתפלל בשלומך ירושלים. ומסיים משמח חתן עם הכלה כמו שביארנו. וזאת הברכה היא הודאה לשם על הפלא הגדול שנראה בענין הזווג ששני ברואים שהם רחוקים בטבעם ובתולדתם ישים השם אהבה ביניהם עד מאד מה שאין כן בענין אחר.
<h2>דף קט.</h2>
הפוסק מעות לחתנו והלך האב למדינת הים או למדינה אחרת יכולה היא לומר לבעל אני לא פסקתי על עצמי מה אני יכולה לעשות או כנוס בלא נדוניא או פוטרני בגט אבל אם פסקה על עצמה ולא הגיע ידה הרי זו יושבת עד שתמצא ידה מה שפסקה או עד שתמות בד"א בגדולה שפסקה על עצמה. אבל קטנה כופין אותו ליתן גט או יכנוס בלא נדוניא.
